בתחילת חודש מרץ, כאשר במחלקה הייעודית לחולי קורונה אושפזו החולים הראשונים וביניהם נהג אוטובוס התיירים ג'וני, אשר היה החולה הקשה הראשון בישראל, הוחלט לשלב את הליצנים הרפואיים כחלק מהטיפול בחולים. מלכה אמר מדמון, מנהלת הסיעוד אמרה, "דיברתי עם הליצנים וביקשתי שיחשבו על דרכים להיות מעורבים בטיפול בחולי הקורונה ואיך לבצע את זה באופן מעשי, כאשר הפעילות תהיה מעמדת האחיות ומול חלון אטום. בעיני לליצנים הרפואיים יש תרומה חשובה לשיפור מצב הרוח, לשמירה על אנרגיות חיוביות ואופטימיות במצב של נתק פיזי ורגשי מהמשפחה ובמידה מסוימת גם מהצוות הממוגן".
שושי אופיר, ליצנית רפואית בקבוצת 'רופאי חלום' הוסיפה, "התחלנו להגיע למחלקה הייעודית לחולי קורונה. כל יום הגיע ליצן אחד או שניים, אף פעם לא ידענו מי יהיו המטופלים שנפגוש, קיבלנו הדרכה מצוות המחלקה למי אפשר לקרוא במערכת הכריזה הפנימית שיגיע לחלון... ג'וני נהג אוטובוס התיירים, היה בהתחלה מרותק למיטה, אז רק שוחחנו איתו באמצעות הטאבלט שיש בכל חדר. דיברנו איתו, שרנו לו, הצחקנו אותו, הוא היה מדבר איתנו קצת ומגיב... כשמצבו השתפר והוא יכול היה לצאת מהחדר ולהגיע לחלון הוא ביקש לצלם אותנו. הוא צילם אותנו שרים ורוקדים איתו ושלח את התמונות והסרטונים למשפחה שלו" .
שושי אופיר מציינת כי אופי הפעילות והטיפול משתנה מחולה לחולה, " היו חולים שהיו מאושפזים שבועות ארוכים במהלכם נפגשנו כל יום וממש נוצר קשר וחיבור. כך היה עם קארי התיירת האמריקאית שאושפזה במצב קשה והיתה מאושפזת במחלקה במשך חודש. היא סיפרה לנו שהגיעה לישראל במסגרת טיול מאורגן, כל הקבוצה עזבה את ישראל ורק בעלה נשאר פה בדירה שכורה באזור, מבלי שיוכל לבקר אותה. היה לה מאד קשה, בלי אף אחד, בארץ זרה, בלי שפה, היא הרגישה לגמרי תלושה מהמציאות ומהחיים שלה. כשאנחנו הגענו וראינו אותה בפעם הראשונה היא ישר פנתה אלינו באנגלית, יש משהו בדמות של הליצן שאנשים מרגישים יותר בנוח לפנות אליו, לשתף אותו... אחרי כמה ימים כשהיא רק שמעה שהגענו היא כבר יצאה מהחדר ונופפה לנו בשמחה. כשהיא הבריאה היא נפרדה מאיתנו ונתנה לנו את הטלפון שלה בארה"ב ...אחרי כשבועיים, כשיצרתי איתה קשר, היא כבר היתה בבית והתרגשה מאד לשוחח איתי, היא אמרה שאנחנו היינו האור שלה בכל התקופה הארוכה של האשפוז. והוסיפה, "אתן גרמתן לי לאהוב את עצמי מחדש" היא היתה כל כך מבודדת מבני אדם, בגלל הקורונה, הקשר איתנו החזיר לה את הביטחון העצמי ואת החיבור עם אנשים אחרים".
בתחילת מאי שושי נפגשה לראשונה עם פעוט בן שנה ועשרה חודשים מבני ברק שהיה יחד עם בני משפחתו במלון קורונה והועבר למחלקה הייעודית כשחלה החמרה במצבו. " כשהם נגשו לחלון האבא חייך אלינו, הילד היה על הידיים שלו ומכונס בעצמו... התחלתי לאט לאט לדבר עם האבא כדי שהילד ישמע את הקול שלי, עם המסכה קשה יותר להתקרב, ולבנות אמון ... לאט לאט התחלתי לשחק איתו ולתפוס את תשומת ליבו, פתאום ראיתי חיוך קטן והעיניים של הילד נדלקו! ואז הוא התקרב אל החלון ושם את היד על החלון מולי, זו היתה הזמנה לקשר . התחלנו לתקשר במשחק ידיים ... אחרי המפגש הזה, האבא ביקש שנבוא כמה שיותר, וזה מאד שימח אותנו".
בחודש שעבר, יחד עם קבוצת 'רופאי חלום' קודמה יוזמה של שושי אופיר ובעלה (דפוס פסטל) להדפיס אלפי מדבקות צבעוניות של פה מחייך, ואיורים נוספים, המיועדים להדבקה על המסכה הכירורגית. המדבקות חולקו לליצנים הרפואיים ולצוותים בכל בתי החולים. "הרעיון נולד מהרצון להוסיף משהו נחמד ומצחיק, ויותר אישי, אנושי, למסכות הכירורגיות, מהר מאד כולם התלהבו ורצו את המדבקות האלה, זו היתה הצלחה גדולה".
"האתגר שהציבה לנו הקורונה עם כל המגבלות הוא להצליח לשמור על מרחק ועדיין ליצור קרבה", מסכמת שושי אופיר. משיחות עם הצוות במחלקה ועם חולי הקורונה ניכר כי המפגשים עם הליצנים הרפואיים סייעו להחזיר למטופלים אופטימיות ותקווה ועזרו להם להאמין שוב בעצמם.