פרנק דונל ואשתו מיכל, מקיבוץ מבוא חמה, החלו להתנדב ולשמח את המטופלים במחלקה לשיקום גריאטרי כבר בשנת 2014. בכתבה שפורסמה ב2016 בעיתון גלובס, מיכל סיפרה שבחרו ללמוד ליצנות רפואית כדי להחזיר לחייהם את הצחוק ושמחת החיים. וכך תיארה את הקשר המיוחד עם המחלקה לשיקום גריאטרי "... כל שבוע אנו יוצאים ממבוא חמה לבית חולים "פוריה". פרנק או יותר נכון פרופסור פוגי עם יוקהללי ותיק עם קסמים. אני ד"ר מרמולדה עם סל צבעוני קלוע, בתוכו בובות תיאטרון ועוד כל מיני פיצ'יפקס. את הסיבוב שלנו אנו תמיד מתחילים מהמחלקה הגריאטרית שיקומית, אנו מגיעים לפתח החדר, לבושים כבר כליצנים. מיד עולה חיוך אצל בני המשפחה ולפעמים גם אצל החולה. ושואלים "האם אפשר להיכנס?" ברוב הפעמים אנו נענים בחיוב. נכנסים פנימה. עומדים ליד מיטת החולה ומתחילים לשוחח ולשאול שאלות כמו: "איך הבית מלון פה? יש נוף מקסים מהחלון! הצוות הוא מדהים פה!" החולה מעלה חיוך. פרנק ואני ממשיכים, על פי רוב באופן הומוריסטי. אף פעם לא מדברים על המחלה או הסיבה שבגללו הוא מאושפז. די מהר מתברר לנו איזה שיר מתאים שנשיר לו ואז אנו פוצחים בשירה עם נגינה ביוקהללי. אנו שרים בכל השפות כמעט. עברית, אנגלית, רוסית, ערבית, צרפתית. הנגינה עושה משהו טוב בלב. אנשים מתחילים לרקוד במיטה, מחייכים וצוחקים.
ופרנק הוסיף: "אנחנו לא יוצאים מהחדר עד שהחולה לא מעלה חיוך על שפתיו".
הפרויקט ההתנדבותי המיוחד של פרנק ומיכל נקטע לפני חצי שנה, פרנק נפטר בפתאומיות והותיר אחריו חלל גדול ועצב רב. יחד עם בני המשפחה, ארגנו במחלקה לשיקום גריאטרי מפגש מיוחד ביום ראשון, 20.3.22 לזכרו של פרנק.
במהלך הטקס תיארה מיכל כיצד הפכה המחלקה במרוצת השנים האחרונות לביתם השני. מיכל שחזרה את האופן בו התמלאו היא ובעלה התרגשות לקראת ובכל ביקור. עוד הוסיפה כי שאבו סיפוק ותחושה ייחודית מתגובותיהם החמות של המטופלים ועל תקוותם להמשיך ולהתנדב כל עוד יעמוד להם כוחם.
רם, בנם של פרנק ומיכל, תיאר את הרושם העז שהותירו בו סיפוריהם של הוריו על החוויות שצברו במחלקה, כיצד הצליחו להצחיק או להעלות חיוך בקרב המטופלים ואפילו לגרום להם לרקוד בכיסא או במיטה.
בהמשך, מיכל ורם שרו את אחד השירים שפרנק נהג לבצע בפני המטופלים, "you are my sunshine", כאשר קהל הנוכחים מצטרף לשירה.
מנהל המחלקה, ד"ר אמיתי אוברמן, אמר, "פרנק בלט ברוח ההתנדבות שלו והרצון שלו לתרום מעצמו. בחודשים האחרונים הרגשנו בחסרונו, חסר לנו הצחוק והרוח האופטימית שפרנק תמיד הביא עימו"